בת ציון קרמין

בת-ציון לבית נאמן, משפחה ותיקה בארץ, נולדה בשנת 1918 בפתח-תקוה, ובהיותה בת שש עברה משפחתה לתל-אביב. בת-ציון למדה ב"בית-הספר היסודי לבנות" בשכונת נווה-צדק ואחר-כך בבית-הספר התיכון למסחר ברחוב גאולה.
האווירה בבית היתה לאומית, ובהשפעת האח הבכור, מיכאל נאמן, הצטרפה בת-ציון לבית"ר. בשנת 1934, בהיותה בת 16, התגייסה בת-ציון לאצ"ל ביחד עם אחותה דבורה. מפקדת פלוגת הבנות היתה רעיה ליברמן-ליסגורסקי. המפקדת הישירה של בת-ציון היתה רחל רסקין-ברון, ולאחר מכן רחל כץ. ביחידה זו היו גם בלהה מילשטיין, עדה שטקליס וציפורה ורדי. בתחילת שנת 1937 נשלחה בת-ציון לקורס סגנים, שבמהלכו חל הפילוג של תהומי. מפקד הקורס היה אהרון חייכמן ("דב") וסגנו היה ירחמיאל הלוי. לאחר סיום הקורס שימשה בת-ציון מפקדת יחידת בנות ברמת-גן אולם המשיכה להתגורר בתל-אביב.

שמתי לב שלידי באוטובוס יושב יוסף דוקלר שהיה מוכר לי כאחד המפקדים באצ"ל. נסענו ולא החלפנו מילה זה עם זה. כשהגענו לירושלים והתקרבנו לתחנה הראשונה במחנה יהודה, הרגשנו בתכונה בלתי רגילה. המקום היה מלא חיילים בריטים שחסמו את המעבר. הבנתי שמשהו קרה וההרגשה היתה מאוד לא טובה. דוקלר פנה אלי ולחש לי "את לא מכירה אותי". הבנתי שאני לעצמי והתכוננתי לגרוע ביותר. האוטובוס עצר, חיילים בריטים עלו והתחילו לסרוק אותנו ולבחון את הנוסעים שהיו ברובם מבוגרים. כעבור זמן קצר, שנראה בעיניי כנצח, ירדו החיילים מן האוטובוס והורו לנהג להמשיך בדרכו. את דוקלר לא ראיתי יותר, כנראה שירד בתחנה במחנה-יהודה.
האוטובוס המשיך לתחנה הסופית ברחוב יפו, כאשר לאורך כל הדרך היו הרחובות ריקים מאדם ורק שוטרים וחיילים בריטים נראו מסתובבים. עצרנו בתחנה הסופית ומיד ראיתי את דוד רזיאל שעמד כולו מתוח ופניו חיוורות. הוא סימן לי להתקרב אליו ומסרתי לו את המכתב. הוא הורה לי להעביר את המזוודה, שהורדה בינתיים מגג האוטובוס, לכתובתה של שושנה שפיצר, עזר לי להיכנס למונית והסתלק מן המקום. הגעתי לכתובת שמסר לי דוד רזיאל ומסרתי את המזוודה לשושנה, שאותה הכרתי מפגישות קודמות. מיד חזרתי לתחנת האוטובוס המרכזית של "אגד" וחזרתי בשלום לתל-אביב. רק מאוחר יותר נודע לי שאנשי ירושלים החליטו לא לחכות לנשק שהעברתי מתל-אביב ויצאו לפעולת תגמול עם הכלים שהיו ברשותם.

בת-ציון השתתפה במספר פעולות תגמול שנערכו בקצה שוק הכרמל בתל-אביב, הגובל ביפו, וכן בהתקפות על כפרים ערביים בסביבה. תפקידה היה להמתין בקרבת מקום כדי לקבל את הנשק לאחר השימוש בו ולהעבירו למקום מבטחים.

פעולות התגמול נערכו בדרך כלל בשעות החשיכה, אולם אחת מהן נערכה לאור היום. היתה זו התקפת ירי על אוטובוס שהוביל פקידים ערבים מיפו אל בית-המדידות הממשלתי, ששכן ברחוב יהודה הלוי פינת רחוב שינקין.

הפעולה בוצעה על-ידי צוות של שלושה מפקדים - אריה יצחקי, יצחק לייבוביץ ובת-ציון. אריה יצחקי שכב בחצר בית ברחוב שינקין מספר 74, בעוד בת-ציון ולייבוביץ המתינו לו על אופנוע ברחוב אנגל הסמוך. כאשר עבר האוטובוס, בשעה 7 בבוקר, נשמעו מספר יריות ולאחריהן נשתרר שקט. אריה יצחקי חצה את החצר ורץ לעבר רחוב אנגל עם תת-מקלע בידו. הוא מסר את הנשק לבת-ציון, ולאחר שהכניסה אותו אל מתחת למעיל שלבשה, קפצה על האופנוע עליו רכב לייבוביץ, והשנים התרחקו מן המקום, בעוד דיירי הבתים בסביבה עומדים על המרפסות ולא מאמינים למראה עיניהם.

על אשר אירע באותו בוקר, כותב עיתון "הארץ" מיום 24 ביולי 1938:
בשעה 07:10 כשהופיעו שני אוטובוסים מן החברה הלאומית ביפו, שהובילו פקידים ערבים ונוצרים העובדים במחלקת המדידות ברחוב יהודה הלוי פינת רחוב שינקין, נורו אליהם לפתע כ-14 יריות מן המארב. שלושה כדורים פגעו בשימשה הקדמית של אוטו פרטי לבן שעמד ליד המדרכה. הכדורים נתקעו בתוך ריפוד המושב של הנהג, והמשטרה הוציאה משם את הקליעים. כדור אחד פגע בגדר של הבית ממול ועוד 4 כדורים - בקיר הבית מתחת לחלון שתריסו היה מורד. שלושה כדורים פגעו באחד האוטובוסים, ומאחד מהם נפצע קל ברגלו אחד הפקידים, שהועבר תחילה לבית-המדידות ואחר-כך ליפו.
את האוטובוסים ליוו שני שוטרים בריטיים.
המשטרה הגיעה כעבור זמן קצר למקום. מן החקירה התברר שהיריות באו מן החצר של הבית מספר 74 ברחוב שינקין. מוסרים שהיו שני אנשים שירו ואחר-כך ברחו לרחוב אנגל ושם נעלמו עקבותיהם...
באוטובוס נסעו 34 איש. כדור אחד פגע בגוף האוטובוס אולם לא חדר פנימה. כדור שני חדר לתוך האוטובוס ופצע באופן קל את אליאס אוואַד מיפו.
המשטרה מצאה במקום 6 תרמילים ריקים. את השאר לא מצאו. כפי שמוסרים נמלטו היורים באופנוע שחיכה להם ברחוב אנגל.

מאוחר יותר סיפר אריה יצחקי כי בגלל מעצור במקלע, הוא ירה רק ירייה אחת. מכאן ניתן להסיק כי חלק ניכר מן התרמילים שנמצאו במקום היו של השוטרים שירו ללא הבחנה.

בבית נאמן נהג לבקר יוסף קרמין, שהיה חברו של מיכאל, אחיה הבכור של בת-ציון. יוסף ומיכאל היו חברים באצ"ל ונהגו להסתודד ואף להעביר האחד לשני חבילות מסתוריות. קרמין שם עינו בבת-ציון (שהיתה צעירה ממנו בשמונה שנים), החל מחזר אחריה והם הפכו ל"חברים". קרמין היה מפקד בכיר בארגון ובשנת 1938 נשלח לאירופה לעסוק שם בענייני העלייה הבלתי לגאלית. ביקוריו בארץ היו קצרים והפרידה בין השנים נעשתה קשה עליהם יותר ויותר. באחד הביקורים, הזמין יוסף את בת-ציון להצטרף אליו בשובו לאירופה ובקיץ 1939 נסעו השניים לאיטליה. בת-ציון חזרה ארצה כעבור שבוע ימים, בעוד יוסף המשיך את דרכו לפולין. מלחמת-העולם השנייה מצאה את יוסף בוורשה ובעזרת איילה (לילי) שטרסמן הצליח לטוס לאיטליה ובאמצע אוקטובר חזר ארצה. מיד עם שובו נעצר בידי הבריטים והובא למחנה המעצר בצריפין, אולם כעבור זמן קצר שוחרר, הוטל עליו מעצר בית והיה עליו להישאר בביתו משקיעת החמה ועד הזריחה

בדצמבר 1939 נישאה בת-ציון ליוסף קרמין ושניהם המשיכו את פעילותם באצ"ל עד לפילוג של אברהם שטרן, שהתקיים ב-17 ביולי 1940 (ראה להלן). הפילוג היה נורא, אכל כל חלקה טובה בארגון וגרם לכעס ותסכול. הזוג קרמין העריכו מאוד הן את רזיאל והן את שטרן, וכמחאה על תסכולם ועל ההרס הרב שנגרם על-ידי הפילוג, פרשו מכל פעילות.